ספריו של אנרי מישו כמעט שלא תורגמו לעברית – למעט פנים רחוק בתרגום של אילנה המרמן – למרות שהוא נחשב אחד מגדול המשוררים הצרפתיים בזמננו. כמו אצל ברנהרד גם את כתביו אופפת אפילה. מישו גם צייר ציורים ורישומים אינטואטיביים, אך כתיבתו יותר מעניינת ומאתגרת בעיני והיא מכילה בתוכה ערבוב של ז'אנרים: שירה, פרוזה, סיפורת וכתיבה אוטומאטית כמו אצל הסוריאליסטיים... "אני כותב כדי שמה שהיה אמת לא יהיה עוד אמת... הארצות הדמיוניות שלי הן בשבילי כמין מדינות חייץ, בשביל שלא אסבול מן המציאות", כתב מישו על יצירתו. היסוד לכתיבתו הוא באי קבלת העולם: במקום לקבל את העולם ולהגיב עליו, מישו בורא לעצמו עולם מוזר ודמיוני. שתי התפיסות נמצאות לדעתי בקצבותיו של ציר שעליו לדעתי מהלכים האמנים. (קרן ענבי, nrg)