יש הרואים בסילביה פלאת את מרלין מונרו של השירה. ג'ורג' שטיינר ראה בשירה Daddy את הגרניקה הספרותית של המאה העשרים, ובמכלול יצירתה: "שירה קלינית" שעושה את עבודת המשורר באופן נדיר ועז, הגורם לקורא להרגיש את מלוא המשמעות של היותו בן-אנוש. משמעות הכוללת בימינו הלם ואובדן. "אני חושב שהיתה גאון" אמר מבקר האובזרוור א. אלוורז. "שיריה נימנים על קומץ הכתבים, שעל פיהם ינסו הדורות הבאים להכיר אותו ולקרוא לנו בשם" אמר מבקר אחר, ומבקרות קבעו: "עוד לא היתה סופרת שתרמה כה רבות למהפכה הפמיניסטית".
אריאל הוא ספרה החשוב ביותר, של זו שמזמן חרגה ממעמד של משוררת, ולו אף גאונית, והפכה לגיבורת תרבות. גיבורה שכדבריה, התהלכה עם "מחנה השמדה שלם בתוך הראש", גיבורה שאלה אישיותה וכתביה התנקזו כמעט מכל הרגישיות, המשברים והתקוות של תקופתנו.
התרגום הוא פרי עבודה של שנות דור: כעשרים וחמש שנה למדה סבינה מסג את העולם החשיבתי-חווייתי שפלאת הפכה לשירה. מסג הפנימה וחקרה את טכניקות הכתיבה המתוחכמות של פלאת, ולימים הפיקה מתוכן את השירים בעברית.
חבורה
צבע מציף את המקום, שני עמום.
יתר הגוף מרקן וחור,
בצבע הפנינה.
בתוך פיר סלע
הים מוצץ כמו משגע,
חלל אחד צירו של ים שלם.
בגדל של זבוב,
אות הגורל
זוחל במורד הקיר.
הלב נסגר,
הים נסוג אחורה,
המראות מתכסות בסדינים.