חמשת הרומנים הקצרים והסיפורים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי המובאים בספר זה – בנוסח מוּעָר שהכין אבנר הולצמן – הם מבחר מאת אחד מענקי הפרוזה העברית. בסיפורים הללו, שנכתבו בין 1900 ל-1920 בעברית המרהיבה והמיוחדת של ברדיצ'בסקי, המציאות החברתית "המוכרת" של העיירות היהודיות היא רק קרום דק, שמתחתיו מבעבעים פריצות-גדר ייצריות, אקסטזות אירוטיות, מסתורין ודֶמוֹניוּת, שסופם להוליך לתבוסות מרות. כוחות על-טבעיים וגורל גזור מראש מניחים על דמויותיו החידתיות של ברדיצ'בסקי יד כבדה כל הימים. היקסמות מוחלטת מן היופי המרעיש והמהפנט של אשה המופיעה בהוד יופיה ומפלחת את הלבבות היא היסוד המחבר בין הסיפורים, והיא הערך היחיד בעולמו הרומנטי המורכב של ברדיצ'בסקי.
בפרוזה האחרת שלו התווה ברדיצ'בסקי לספרות העברית מסלול אלטרנטיבי, שבלעדיו לא יתוארו ברנר, גנסין, שופמן, פוגל, ועד פנחס שדה ויורם קניוק, ובמיוחד עמוס עוז, ממשיכו המובהק ביותר.
הסיפורים: קלוֹנימוֹס ונעמי, בית תבנה, פרה אדומה, קיץ וחורף, מחניים. לספר מצורפת אחרית דבר מאת אבנר הולצמן.
"הוא, לדעתי, אחד מגדולי סופרי העולם במאה העשרים, ואחד משני גדולי הפרוזה העברית, לצדו של י.ח. ברנר... סגנונו של ברדיצ'בסקי הוא מוסיקה צרופה, ומשפט אחד מתוך סיפוריו מכריע תשעים קילו של הספרות הישראלית העכשווית".
-פנחס שדה .
"על ברדיצ'בסקי אני יכול לדבר כמו שמדברים על קרוב רחוק; נאמר – על דוד שלא זכיתי להכירו אישית, מפני שהוא נפטר כשמונה-עשרה שנים לפני שנולדתי. אני קורא את סיפוריו בסקרנות, בכבוד ובתימהון, ובשעת הקריאה איזו פעימה 'גֶנֶטית' בתוכי מעידה על הקִרבה הרחוקה".
-עמוס עוז.
"אני מרגיש כמי שאביו הרוחני היה ברדיצ'בסקי".
-יורם קניוק.
| הספר הכי טוב שקראתי השנה הכרה בתחושות פרטיות
הוויכוח סביב ברדיצ'בסקי מתמקד בדרך כלל בשאלה אם אפשר לקרוא אותו בקלות גם היום ועדייןליהנות ממנו. אני לא יכולה לקחת חלק בדיון הזה, משום ש"לקרוא בקלות וליהנות" אינו עניין רלוונטי לחוויית הקריאה שלי. מבחינתי, ספרים אינם אמצעי נוסף להעברת זמן, אלא מקום להתקרב בו אל עצמי, תוך כדי תהליך מאתגר של פיענוח,קילוף וחדירה לליבה הפואטית והתמטית של היצירה הספרותית. מאז שנתקלתי כנערה בכתבי ברדיצ'בסקי אני מברכת עליהם, משום שהם נתנו לגיטימציה לתחושות שעד אז היו מבחינתי פרטיות בלבר. יש בהם הייאוש, הכאב והצורך הנואש בחופש, שנמצאים אצל מי שמועד מטבעו לחפש אחר משמעות ואותנטיות, תוך סירוב למצוא אותן במבנים החברתיים השולטים. ה"אחרות" מקבלת אצל ברדיצ'בסקי מקום, כחלק בלתי נפרד, גם אם לא מענג, של האישיות הערנית. הוצאתם לאור מחדש של כמה מסיפוריו היא עניין חשוב מאין כמוהו,הלוואי שהיו בידי כל קורא. הסיפורים ב"רעם היופי" מנסחים בעוצמה ובמדויק את ההיתקלות הצורבת של הפרט במציאות ובזולת, ומביאים אתם את הנחמה שבהזדהות. ומי לא זקוק לנחמה? שרי גוטמן, הארץ, יוני 2010 |