אני מקווה לשכנע […], שיש לללכת בדרך האסתטיקה על מנת לפתור את הבעיה המדינית למעשה, הואיל ואין זה אלא היופי, שבו עובר האדם אל החירות; "ביצירת-אמנות יפה באמת אין חשיבות כלל לתוכן, אלא רק לצורה. […] מושג סתירתי הוא זה של אמנות מלמדת (דידאקטית) או אמנות מתקנת (מבחינה מוסרית), שכן מאומה אינו ניצב בניגוד גדול יותר למושג היופי מאשר מתן מגמה מסויימת לרגש" (פרידריך שילר, על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים).
בספר מבקש שילר להצביע על התהום שנכרתה בין שתי נקודות בהתפתחות האנושית: מהצד האחד, הציווילזציה המודרנית, הפרובלמטית, המרוחקת מהאחדותא הטבעית, ומהצד האחר, החברה ההרמונית היוונית הקלאסית. לדידו, היוונים הקדמונים 'איחדו באנושות נהדרת את נעורי הדימיון עם גברות התבונה'.(8) בלשון עורגת מתאר שילר את העידן בו עדיין לא ירדה הספקולציה לזנות בדמות הסופיסטיקה. עת השירה עדיין לא נוצחה על ידי השכל, ושניהם ביטאו, בדרכם, את האמת. הנה כי כן, שילר ומרכוזה ביקשו להחזיר את האחדות השלימה שאיפינה את החברה היוונית כמרפא לתחלויי החברה האירופית המודרנית באמצעות מימוש הקטגוריה של 'היפה' לכלל אורח-חיים. בשלב הראשון ביקשה האינטלגנציה היהודית גרמנית 'אמנציפציה' פוליטית ליהודים בגרמניה. בשלב השני ביקשה (מרקס) 'אמנציפציה של האנושות מן היהדות'(9) (מהקאפיטליזם והפוליטיקה הבורגנית), בשלב השלישי ביקשה, בהשפעת הרומנטיקה והאידאליזם הגרמני את הגאולה השלמה מהפוליטיקה, מעלמא הדין - תביעתה העקבית של מסורת המחשבה המשיחית ביהדות...