המסות הכלולות בקובץ זה, משלבות דיון עיוני-רוחני בחשבון נפש אישי – ובכך הן "פרטיות". אותו ציר שנמתח בגלוי ממסה למסה מבריחן יחדיו, כמאמץ עקבי לחשוף יחס חי אך ביקורתי, וזה המכונה מריבה עם האלוהים.
מדובר בזיקה לא דוגמטית ועצמאית למושגיה המקודשים של יהדותנו – בראש לכל מושג-המושגים "אלוהי ישראל", וממילא לתוצאותיו המתחייבות כ"מקור המסכות ההלכתית" וכ"ערכי המסורת".
הדגשה חוזרת ונשנית של פרטיות ושל יחס אישי, מצהירה מלכתחילה על גישה חופשית מעיקרה, פתוחה ומעוררת לחשוב על הכול מחדש, למדוד במידות פרטיות את הערכים הכלליים, לקבל ולדחות משנות סדורות, לקבל ולדחות "מצוות אנשים מלומדת", ואף את המוסכמות כמקודשות.
המחבר, בן קיבוץ חילוני וחבר קיבוץ, מנסה לסכם לעצמו מה שאינו ניתן להסתכם – את ניסיונו ביובל שנים של "חיפוש אלוהים". אכן, חיפושו עוד לא הגיע, ואולי לא יוכל להגיע לידי "ממצא", כי לאור ערכיו "היחסים" אי אפשר כלל להשיג שום "ממצא מוחלט" (להשיג – תרתי משמע, לדבוק בפועל ולתפוס ברוח). ובכל זאת, אומר לו ניסיונו זה שלא להיוואש ולהמשיך במאמציו, ולו רק כדי ללטש יותר ויותר אותו מושג פרטי, "הנכון לו"; כי אולי דווקא פרטיותו היא שמטעינה בו תוקף טמיר ומיוחל.
צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב', פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, פרסם מחקרי ספרות רבים, סיפורים ורומנים.