מהותה של הטומאה היא במידה רבה כל מה שיש בו דבר המנוגד לחיים ושולל אותם. לעומת זאת, כל מה שרחוק מן המוות ומן הכיליון – טהרה הוא. טומאה חמורה ומיוחדת הכריזה התורה ביחס למת. היא מאסה במיתה, בכיליון ובגוויעה, ובחרה בחיים וקידשה אותם. מוות הוא גם סמל הטומאה, ומי שקדוש לאלוקיו צריך להיבדל ולהתרחק מטומאה זו. הקדושה צריכה להתרחק מהמוות ולהתרכז בחיים הסואנים, הפועמים בחדווה ועוז. מיתה וקדושה הם שני כתובים המכחישים זה את זה, ועדיין לא בא הכתוב השלישי להכריע ביניהם. האדרת צדיקים מתים הביאה לתופעה גוברת והולכת בימי הביניים ובעת החדשה של עלייה לרגל לקברי צדיקים והפיכת מקום קברם לאתר קדוש, שבו מתפללים ומבקשים רחמים סעד ומזור לצרות החיים. ניתן לומר שהתפיסה ההלכתית לגבי טומאת המת וסביבתו עברה שינוי במהלך השנים, ובמהלכו הפכה ממקום של טומאה למקום של קדושה. האיסורים השונים שנבעו מהתפיסה הקדומה של סביבת המת כטמאה נשתנו עם הזמן ומקצתן אף נתבטלו לחלוטין, עם התבססותה של ההכרה החדשה בדבר הקדושה בסביבה זו. ספר זה עוסק בשני קטבים אלו ומה שביניהם, ובעיקר בהשתלשלות ההלכה מקוטב אחד למשנהו – מטומאה לקדושה. חלקו הראשון של הספר הנו הלכתי בעיקרו. הוא דן בהלכה האוסרת על אמירת דברים שבקדושה בבית הקברות והכנסת חפצי מצווה לשם, תוך עיון בספרות חז"ל, בפירושיהם ובהלכותיהם של הראשונים והאחרונים, ובהשפעתם של חכמי הקבלה. חלקו השני עוסק במנהגי העלייה לקברי אבות ולהשתטחות על קברי צדיקים, תוך בדיקת ריקעם ההיסטורי וזיקתם להשפעה חברתית וסביבתית. הוא דן בהרחבה בשאלות ההלכתיות והפילוסופיות העולות ממנהג זה מתוך מגמה לעמוד על האסכולות השונות בקרב הפוסקים, חכמי הקבלה ואדמו"רי החסידות.