בספר זה שם צבי לוז דגש על נטייה פואטית רבת עניין, שהתבלטה בליריקה העברית במאה העשרים – הנטייה החתרנית. עם תחיית הלשון ניעורו בה דחפים לפריצת גבולות, לחריגה ממסגרות ואף להפקעת סמכויות ונורמות. חתרנות זו – המודעת והמכוונת "לאפשר את הבלתי-אפשרי" – חידשה השגות אמנותיות, פילוסופיות ופסיכולוגיות, ששינו את פניה ואת מגמותיה של השירה העברית. החתירה לגישור לירי על הפער שבין "אני" לבין "העולם", זירזה את הזרימה הדו-סטרית החוצה ופנימה ועד לתהומות, ומכוח האמפטיה החתרנית מגיע ה"אני" שהתהים לידי רגעי חסד של הזדהות עם זולתו. חמישה משוררים, מן הנועזים שבליריקנים העבריים במאה העשרים: ביאליק, ש. שלום, רטוש, זלדה, י"צ רימון – מייצגים פה נטייה זו. אף שכל אחד מהם הפיק היבט אחר משלו, הרי המשותף ביניהם, עצם הצורך לחתור תחת הנחות-יסוד ולצאת דופן, הוא שקושרם יחדיו ואף מחברם לרבים וטובים מבני זמנם. והוא שמעיד על כוחה של העברית להתחיות, לחדש ולהתחדש.