בחיבור זה נקוט המונח "פילוסופיה" ללא כל התחייבות למובנו כדיסציפלינה אקדמית, אלא להוראתו הרחבה והגמישה כמטעני הגות ורגש, הלכי רוח ונפש ומסרים היסטוריים-חברתיים. על בסיס ההכרה כי חשיבותה של שירה מושגת רק מתוך תואם נכון שבין ערכיה האמנותיים לערכיה הפילוסופיים, נבחנת מחדש סדרת ה"פסגות" שבשירה העברית במאה העשרים. שיטת הבחינה הנהוגה כאן, מתמקדת מדעת ביסוד הפילוסופי בלבד, ב"בשורות" או ב"מסרים העקרוניים" של מיטב הליריקה העברית במשך חמישה דורות: החל ב"תחייה" של ראשית המאה, המשך לתקופה הארץ-ישראלית של "מדינה בדרך", עבור ל"דור בארץ" ותקופת מלחמת השחרור, ודרך תקופת המדינה המוקדמת והמתבססת עד לתקופה האחרונה עם "מפנה האלפים". סדרת הפילוסופיות הגלומות בפסגות שירתנו, חושפת את החשובות והעקרוניות שבבעיותינו היהודיות במאה הגורלית ביותר מאז החורבן. מתגלה בה "רוח הלשון העברית" הקושרת זיקות דיאלקטיות בין היחיד, הלירי והאידיוסינקרטי, לבין העם ומהלכיו ההיסטוריים. צבי לוז, חבר דגניה ב', פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, פרסם מחקרי ספרות רבים, סיפורים ורומנים.