חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה הינו אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה היהודית הארוכה. הציבור היהודי בארץ ובתפוצות חווה זעזוע כבד ונאלץ להתמודד עם שאלות תאולוגיות קשות ולחפש תשובות לבעיות הלכתיות רבות שנתעוררו בעקבות החורבן. מבחינתה של שכבת החכמים דומה שנועדה לחורבן חשיבות מיוחדת ומשמעות כפולה, שכן לצד הקשיים המרובים היווה החורבן מאיץ וזרז לעלייתה ושגשוגה של שיטתם הדתית-מוסרית ואף לעיצובו של מעמד החכמים כקבוצה מובילה בחברה היהודית. הקשר ההדוק בין התגבשות "עולמם של חכמים" ועליית מעמדם לבין החורבן, פותח פתח לתשומת לב מיוחדת לתיאורים בספרות חז"ל העוסקים במלחמת החורבן. מדבריהם של חז"ל על המלחמה ניתן ללמוד רבות על דרך הסתכלותם של החכמים על אחד האירועים המשמעותיים ביותר בעיצוב עולמם. השקפותיהם ודרכם הרוחנית. ההיסטוריוגרפיה של חז"ל על החורבן נתפסת כאן ככלי מרכזי בעיצוב התודעה הציבורית והזהות העצמית של הדורות המספרים עצמם: מהו המסר שביקש המספר ללמדנו באגדת בר-קמצא? כיצד נוצרה אגדת נירון? מי הוא פנגר? מדוע הושמט שמו של טיטוס ממדרשי החורבן שבאיכה רבה? מי אשם בחורבן? ומי הם המספרים? מה בחרו לזכור לספר ומה הושמט? מהו הרקע ההיסטורי ומהם המניעים המשוערים לבחירתם בסיפורים אלה דווקא? שאלות אלו ואחרות כמותן עומדות בבסיסו של ספר זה.