אורי ברנשטיין נמנה עם משורר הגל החדש, שניעור בשנות החמישים וגאה בשנות השישים, אבל הוא מימיו לא השתייך אל אסכולה מוגדרת, אלא שמר על ייחודו בערכיו האמנותיים ובערכיו ההגותיים. בפואטיקה שלו ניכרת העדפת המאוזן והמובלע על המתפרץ והחשוף, כאשר כוחות היוליים אינם מושתקים אלא מהבהבים מן העומק. בתמטיקה שלו גובר הפכחון על האפילה, השפיות נתפסת כהצלה מאיומים תהומיים. הגורם המכונן של שירה זו נודע ביחס מיוחד אל חלוף הזמן, ממנו נקבעת חוקיות פנימית, תואם בין דרכי העיצוב לעולם המעוצב. הביקורת השוטפת החמיאה לשריה זו מהתחלותיה ועד בגרותה, אבל לא הוציאה אותה לרשות הרבים. מונוגרפיה זו היא מחקר ראשון, המקיף את צדדיה המורכבים של שירת ברנשטיין לאור החוקיות הפנימית שלה. צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב' ופרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, פרסם מחקרי ספרות רבים, סיפורים ורומנים.