אליעזר שטיינמן לא היה סבא מקצועי, המלמד לשונו לפטפט פטפוטים, שיש מבוגרים הסבורים שדברים אלה ערבים לאוזני תינוקות. אל הקטנים היה א. שטיינמן מדבר כמו אל הגדולים - בגובה העיניים. כדבר אדם אל אדם. נפש אל נפש. היתה לו אוזן כרויה לקסם המיוחד של שפת הילדים, אל החויה של גילוי עולם בתהליך של יצירה. בגיל הרך, בגיל שבו הרעיונות עדיין קודמים למלים ומחפשים אותן השפה היא מטבעה כלי של יצירה. ואין יצירה בלי חיפוש. את ההרפתקאות האלו של החיפוש, של גילוי, הרעיונות המהססים להכנס אל המלים, העלה אליעזר שטיינמן על הכתב במחצית שנות החמישים, כאשר נכדתו מילת, בתו של דוד שחם, היתה בת שנתיים, שלוש וארבע. אלה סיפורים לסבא, לבן ולנכד גם יחד.