פרופ' עקיבא ארנסט סימון נולד בגרמניה (1899) במשפחה מתבוללת אשר ביקשה - בדומה לרבות אחרות - לפתור את שאלת היהודים בדרך של אימוץ גמור של התרבות (והלאומיות) הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה הוא התנדב לצבא הגרמני בטרם מועד גיוסו. משנתקל שם בגילויי אנטישמיות הבין כי הוא איננו גרמני, ועליו לחפש את שורשיו היהודיים. הוא התחיל בלימוד השפה העברית ותולדות האומה, דבק בציונות ובמסורת יהודית; עלה לא"י (1928) והתמסר לחינוך יהודי - כאשר ראש מעייניו ופעילותו בניית גשר בין מורשת העם לבין תרבות העמים, בדמות הומאניזם ממקורות ישראל. חזון זה גם השתקף נאמנות במאבקים ציבוריים שלו, למען הבנה ושלום בין יהודים וערבים, חיזוק הדמוקרטיה הישראלית ושוויון אמת בין העדות בישראל. סימון שימש מורה רב השראה ורב השפעה בבתי ספר תיכוניים ובבתי מדרש למורים, ומרצה לפילוסופיה של החינוך ולתולדות החינוך בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית (1967-1939). ספריו בלשון הגרמנית: 'ראנקה והגל' (1928); משפטי הערכה בהוראת ההיסטוריה' (1931); 'חיים נחמן ביאליק' (1935); 'בניין בתוך חורבן - חינוך מבוגרים יהודי בגרמניה הנאצית בחינת מרי רוחני' (1959); 'גשרים - אסופת מאמרים' (1965); 'הכרעה למען היהדות - מסות והרצאות' (1980). ספריו בעברית: 'פאסטלוצי' וקורצא'ק' (1949); 'מִשנת פסטאלוצי' (1955); 'קו תיחום - לאומיות, ציונות והסכסוך היהודי-ערבי במשנתו של מ' בובר' (1973); 'האם עוד יהודים אנחנו' (1982); 'הזכות לחנך, חובה לחנך' (1983); ו'יעדים - צמתים - נתיבים' (1985). על מפעל חייו הוענק לו פרס ישראל (1967).