זלדה היתה דמות חריגה בנוף השירה העברית: את ספרה הראשון פרסמה בגיל 53; כתבה פרוזה שירית משוחררת כאשר בני דורה כתבו בחרוז ובמשקל; ושיריה היו ספוגים בשורשיה בעולם החסידי. ספרה של חמוטל בר-יוסף חושף את עולמה הפואטי . "כאשר שחררתי את דג הזהב/ צחק הים/ ואמץ אותי/ אל לבו החופשי,/ אל לבו הזורם./ אז שרנו יחד/ (אני והוא): לא תמות נפשי. הישלוט רקב/ בזרם חי?/ הוא שר כך/ על נפשו הסואנת,/ ואנוכי שרתי/ על נפשי הכואבת" (זלדה, "מול הים". מופיע בספרה של חמוטל בר-יוסף בעמ' 108).
קישורים:
ביקורת ב"הארץ"