דברים אלו עצמם, אילו ניתן להם ביטוי פשוט, היו קלושים בהרבה מכפי שהם כאן, מכל בחינה. כמות שהם, ניזונים הם מן החיוניות והנמרצות של השאלות והתשובות ושימת הפיקפוקים של הנואם עצמו בפיו של מישהו אחר, וכך הוסיפו המבנים הלשוניים הללו לא רק שגב לנאמר אלא גם אמינות. שכן הפאתטיות פעולת ביתר כוח כאשר נדמה שהנואם אינו מחפש אחריה, אלא הרגע הנאות הוא שמזמן אותה כאילו מאליה, והשאלה שמציב הנואם לעצמו והתשובה שהוא עצמו נותן לה משפיעות רושם של התגעשות התרגשות. שכן, כמו שמתעוררים על שאלות של הזולת לענות עליהן תשובות מהירות ואמיתיות, כך גם המבנה של השאלה והתשובה מעורר את השומע להאמין כי הדברים, שהותקנו מראש, נאמרים בעצם מאליהם, בו במקום, ובפתאומיות זו הוא, השומע, נכבש לנאמר. לדוגמה מהוללת ביותר נחשב האמור אצל הרודוטוס.