ספר זה נכתב לאחר מותו הפתאומי והמשתק של בעלה, ללא כל אזהרה מוקדמת, מדום לב. בן נון מלמד, השתמשה תמיד בצילומים באופן משולב בתערוכותיה אך מעולם לא צילמה ל"שם הצילום". לאחר מות בעלה היא רכשה מצלמה ויצאה לראשונה לצלם. הצילומים בספר מציגים דימויים יומיומיים ועם זאת עוסקים במוות, במצבי מעבר, במקום שבו לא ברור מה בדיוק רואים. אל הצילומים צורפו טקסטים המספרים סיפורים המתארים אפיזודות קטנות. כך שלמעשה המילים מייצרות משהו חי בעוד הצילומים של הממשי, הם לכאורה דבר הקיים בתודעה. "כל יום אני סופרת טבלייה אחת פחות למדיח הכלים, עוד יום בחיים שמתחילים". בן נון מלמד התחילה לאחר מות בעלה לכתוב טקסטים לראשונה בחייה. מעין מראות קטנות לנפש. מתוך האובדן וההתמודדות עם השכול נוצר הספר. "פני קבורים בכרית, כמו תינוק בשעת שחרית. אולי אני נולדת שוב מהסוף. או כמו לוויתן נסחפת לחוף". נועה בו נון מלמד, מרצה לצילום, בוגרת החוג לצילום במכללת הדסה, המדרשה למורים לאמנות ברמת השרון ובבית ברל ובעלת תואר שני בהנחיית קבוצות מאוניברסיטת לסלי. הציגה תערוכות יחיד רבות והשתתפה בתערוכות קבוצתיות. גדלה בחיפה ובמעגן מיכאל וכיום מתגוררת בתל אביב עם שני בניה.