המושג "עיקר לירי" מוצע בספר זה כערך פואטי-יצירתי המאפיין באורח מובהק את הליריקן, ומעמיד את "האני האותנטי" שלו קודם לכל מה ש"מחוץ לאני", כלומר העולם ובריותיו, מכאן נובע המתח שבין אימפולסים הפוכים, שפועלים יחדיו כעיקר מקוטב ואחד: בבחינת הנטייה להתייחד כבמגדל שן איזוטרי, ובה בעת לחרוג החוצה ולהתאחד עם אובייקטים שמחוץ לאני. כדי ליישב בין הנטיות בתנועה דו-סיטרית ואחת, מקיימת השירה שלוש משימות: המשימה להיחלץ מסגור - ה"אני", לבטל את הגבול המובנה בין הסובייקט לאובייקטים ולהיפגש בעולם; המשימה לחרוג מן הבדידות הקיומית אל עבר הזולת ולהגיע לפגישה אנושית, ששיאה באהבה הארוטית; המשימה לתקן אי-שלמות אישית מתוך פגישה עצמית, וירידה לנבכי התת-מודע וצפונותיו - שלושת המשימות נועדו אפוא יחדיו מתוך שאיפה להיפגש. בדרכה החתרנית מיישבת השירה בין נטיות הפוכות ומביאה לידי "תגליות" שאין שום דרך לגלותן מלבד בדרך השירית. בספר מובאים פרקי ניתוח של שירים ייצוגיים מפסגות הליריקה העברית במאה העשרים, ואלה מוכיחים את הרב-גוניות והרב-צדדיות שבשימושי אותו עיקר לירי, שבכל הווריאציות שלו נותר לבסוף הליריקן האחד והיחיד במבעו. צבי לוז, חבר דגניה ב' ופרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. פרסם מחקרי ספרות רבים, סיפורים ורומנים.