ספר זה הוא ניסיון לעקוב אחרי הסיפורת העברית במאה השנים האחרונות (1980-1880). המחבר מתאר הן את הרצף והן את התמורות הפנימיות שחלו בה מדור לדור ומקבוצה לקבוצה, וחושף את הגורמים החיצוניים, החברתיים והתרבותיים, שהטביעו את חותמם על נושאיה, תבניותיה, דמויותיה וסגנונה. ההתבוננות היא כפולה - בת זמנה ובת זמננו. המרחק והזמן נתנו בידי החוקר כלי-הבחנה שאפשרו לו לעמוד על ערכן של היצירות במפה הכללית של הספרות העברית, ערך שלעתים הוא שונה מזה שניתן להן בזמנן ובמקומן - לאמור: דרך הפירוש אינה חופפת בהכרח את דרך הפירוש של ימים עברו. לא זו בלבד ש"קהלים" שונים קולטים אותה יצירה בצורות שונות, אלא דומה שהקליטה המאוחרת משוחררת הרבה יותר משיקולים חוץ-אסתטיים בני זמנם, שלגביהם היוו היצירות השונות מעין "מסר" חברתי. לפנינו נסיון מעמיק ומקיף להתחקות אחר התפתחותה של סיפורת הירואית. הכרך הנוכחי הוא האחרון בסדרה המבקשת להקיף את היצירה העברית בתקופה האמורה, והוא דן בשורה ארוכה של סופרים שרובם החלו לפרסם מראשית שנות הששים ואילך. בהמשך למבוא, הבא להציג תמונה רב-פנית של הדור, מוקדשים פרקים מפורטים לסופרים המרכזיים של התקופה, החל במי שמכונים על ידי המחבר "המאחרים לפרוח" (כגון בנימין תמוז ודוד שחר), דרך עמוס עוז, אברהם ב' יהושע, עמליה כהנא-כרמון ובני דורם וכלה ביעקב שבתאי, יצחק בן-נר ודן צלקה. הסדרה כולה היא נכס שאין ערוך לו לשוחר הספרות, לסטודנט, למורה ולתלמיד - ותרומה חשובה ביותר לחקר הספרות העברית בדורות האחרונים.