היינריך היינה (1797- 1856), מגדולי המשוררים באירופה במאה התשע-עשרה, היה דובר הדור שצמח בעקבות המהפכה הצרפתית. תמיד חלם על האדם החדש, על האנושות המשוחררת, אך חלומותיו התגלו כאשליה. כיהודי חש על בשרו את מִלכוד הקדמה. נפוליון שחרר את יהודי אירופה מעול המשטר הישן, ואולם כיבושיו יצרו מרי לאומני וריאקציה דתית שהכתיבו את המשך דרכו של היינה. ב-1825 התנצר וב-1831 עזב את גרמניה השמרנית והתגורר בצרפת. בפריז חי כמשורר גרמני שציפה להתחדשות המהפכה, ציפייה שסופה באכזבה. לא המהפכה חידשה פניה, אלא האנטישמיות. בשנותיו האחרונות, כשהוא חולה אנוש, חווה מעין חזרה ליהדות שהאירוניה והעצב משמשים בה בערבוביה. החלום והמוות שזורים כמוטיבים מרכזיים ביצירתו. לקורא העברי מוגש כאן לראשונה דיון מקיף ביצירות הפרוזה של המשורר, המציג את פניו הגרמניות והיהודיות כאחד.