עתה כבר אפשר להעלות על הדעת כיצד אותו רצון ממש, שהסדיר את העולם בתור רצון אפוליני, קלט לתוכו את צורת הופעתו כרצון דיוניסי. למאבק של שתי צורות הופעה אלה של הרצון היתה מטרה יוצאת מגדר הרגיל, ליצור יכולת גבוהה יותר של הקיום ולהשיג בתוכו (באמצעות האמנות) רוממות גבוהה עוד יותר. לא אמנות התדמית, אלא האמנות הטרגית היא שהפכה לדגם הרוממות: אבל אמנות התדמית נספגה בה כליל.