במרכז הספר שני יוצרים שעיקר פעילותם הספרותית בתקופת ה'יישוב': האחד, אורי צבי גרינברג (1981-1896), משורר נערץ, שהביא את השירה העברית לכמה מפסגותיה הגבוהות והמקוריות ביותר; השני, משה סמילנסקי (1953-1874), סופר ופובליציסט, הידוע בעיקר כראשון המספרים העבריים על 'חיי הערבים'. כמעט מכל בחינה שהיא, מדובר בניגודים: אצ"ג יליד גליציה, בן למשפחת אדמו"רים חסידית, עלה לארץ בעלייה השלישית, ולהוציא שנים אחדות (בשנות העשרים) היה מזוהה פוליטית עם הרביזיוניזם ועם הימין הרדיקלי; סמילנסקי, בן כפר באוקראינה, בנו של מנהל אחוזות, עלה לארץ בעלייה הראשונה, והיה מזוהה עם ה'מרכז' האזרחי, האיכרי, אצ"ג, על אף חיבוטי דרך שעברו עליו כמשורר צעיר בפולין, ועל אף התחנה הבעייתית שחנה בשנות העשרים בתנועת העבודה, כולו בעצם גוש מונוליטי של אמירה 'אחת', של צעקה גדולה מתמשכת; סמילנסקי, עם כל ה'איכריות' והמושבתיות שאפיינו אותו לכאורה לאורך כל דרכו, עבר זיגזגים פוליטיים ואידיאולוגיים לא מעטים וניסה לצרף במסכת עולמו 'ימין' כלכלי (עד כדי התפעלות מן הפשיזם של מוסוליני) עם פשרנות מרחיקת-לכת בנושא היהודי-ערבי. מוקד העיסוק באצ"ג בספר זה הן מסותיו משנות העשרים, הדיון בשלל ההיבטים שבהן: הרטורי, האידיאולוגי, הספרותי והמנטלי - מאפשר התבוננות חדשה ב'ראש' האצ"גי המורכב והבנה של המניעים העמוקים, שמעבר לקווים האידיאולוגיים השגורים, לעיצוב השקפתו ודרכו בשירה. העיסוק בסמילנסקי מתמקד בשני היבטים: הפרוזה שלו מסוף העשור הראשון למאה, ובעיקר הנובלה הכמעט 'ברנרית', שהיא פסגת יצירתו: תולדות אהבה אחת וסיורי בני ערב שלו מתקופת השלטון העותמני. מגמת המחקר שלפנינו היא להראות כיצד תרם סמילנסקי את חלקו המיוחד ועם זאת ה'אופייני' לעיצוב הזהות של היישוב בארץ.