"הלא אל מקום אחד הכל הולך" (קהלת)- הוא יעד כפול פנים: מקום המוות ו"המקום" של ה"אחד", האלוהים. בין הקטבים המוחלטים מתוח ציר "המופלא ממך": שמקשר מסה למסה כתחנות במסע חיפוש אחד.
ספר המסות של צבי לוז, "אל מקום אחד", הוא המשך למחזור הראשון של "מסות פרטיות", מריבה עם האלוהים, וכקודמו אף הוא בבחינת הצעה לתור אחר השגה פרטית. חיפוש אישי זה אינו אלא ניסיון, מאמץ שלא להיואש מהאתגר המטפיזי, ולא לחשוש מלסטות מדרכים שנכבשו ברגלי דורות ומלפלס שביל צדדי, רק כדי לבקש לו- ואולי להשיג, תרתי משמע- מושג אלוהי שיהא נכון לו.
לגבי לוז זהו תנאי הכרחי שמחייב אותו לתהות על הנחות מקודשות ולנקוט לא פעם "חוצפה כלפי שמיא" הנדרשת לצורך חיפוש פרטי זה. מדעת ובמכוון מחודדת כאן הספקנות "המתודית", שמפנה את עוקצי הביקורת אפילו כלפי הנחות יסוד של מסורתנו- ובעיקר כלפי השתמעותן בימינו. תוך כך נחשפים לקחים ארעיים בלבד של ביקורת זו, הנבחנים בתוצאותיהם האישיות: האם יכול המחבר "לחיות עם זה" או רק, ודווקא, "לריב על זה" כדי לא לנתק מגע מהמטפיזי.