בין מאות המכתבים המצויים בעזבונה הספרותי של המשוררת לאה גולדברג
(1970-1911) בולטת במיוחד התכתבות אחת, זו שבינה לבין חברת ילדותה מינה לנדוי.
במובן מסוים, זו חליפת המכתבים המשמעותית ביותר בעזבון, שכן במכתביה למינה לנדוי נהגה לאה גולדברג גילוי לב במידה שלא התירה לעצמה בהתכתבויות אחרות, אף לא במכתביה לאמה. יתרה מזאת, ההתכתבות עם מינה לנדוי משלימה פרטים חיוניים אודות קורותיה של לאה גולדברג: שנות לימודיה בברלין ובבון
(1933-1930), השנה בה שימשה כמורה בגימנסיה "תרבות" בעיירה הליטאית רַסֵיְין (1934), רשמיה הראשונים לאחר עלייתה ארצה – כל אלה הם צמתים מרכזיים בחייה של לאה גולדברג הצעירה שאין להם כמעט ביטוי ביומניה.
דיוקנה של לאה גולדברג, המצטייר למקרא המכתבים הללו שונה מאוד מזה העולה ביומניה – בבחינת "צד האור" (במכתבים) לעומת "צד הצל" (ביומנים). בספר כונסו מכתביה של לאה גולדברג מגיל 12 עד 24 (מכתביה של מינה לנדוי לא הגיעו לידינו, למעט שניים), ורובם רואה כאן אור לראשונה.
סיפור חברותן של לאה גולדברג ומינה לנדוי, העולה מן המכתבים שבספר זה, פותח צוהר לעולמן הפנימי של צעירות יהודיות באירופה בין שתי מלחמות העולם. ילדותן, נעוריהן ובחרותן של גולדברג ולנדוי הם בה בעת סיפורן האישי וסיפורו של דור: פליטוֹת מלחמת העולם הראשונה, תלמידות הגימנסיון העברי בקובנה שבליטא, סטודנטיות זרות בגרמניה הויימארית ודוקטורנטיות בגרמניה הנאצית. כשתעלינה לארץ, באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, הן תותרנה מאחוריהן עולם יהודי שלם, העתיד להיחרב תוך זמן קצר. נקודת התצפית שלהן כנשים מוסיפה נדבך חסר בכתיבתה של ההיסטוריה היהודית על התקופה, ומאירה את פני הדור והתקופה מזווית אחרת.
גיבורה נוספת של הספר היא השפה העברית. המכתבים מובאים כאן ככתבם וכלשונם, וכך הם מאפשרים להתוודע בדרך בלתי אמצעית אל התהליך ההדרגתי בו רכשה לאה גולדברג את שליטתה בשפה שהייתה לה זרה. המכתבים מלוּוים בביאורים והערות. בסופם אחרית דבר מקיפה המשרטטת את דיוקנן של שתי הצעירות כמשכילות עבריות הנעות בין הפריפריה למרכז התרבותי ובחזרה.
כמו כן מתפרסמים כאן לראשונה טקסטים גנוזים אחרים מעזבונה של לאה גולדברג.
פרופ' יפעת וייס מלמדת בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. גדעון טיקוצקי הוא חוקר ספרות.
מכתבים מתוך "נערות עבריות"
כל ספרי לאה גולדברג באתר >>