להיות מזכיר קיבוץ פירושו להתייצב בצומת אנושי רגיש ביותר הסובל מהמתח העדין שנמתח בין דרישות הפרוצדורה לבין צרכים אנושיים, בקשות, דרישות ואפילו גחמות אישיות. זה קשה תמיד, אבל זה קשה שבעתיים בחברה שהשותפות בה חובקת שטחי חיים רבים, דומה למשפחה גדולה המתפרנסת במשותף ומחוללת את החלטות חייה לאורו של אידיאל נבחר. אבישי גרוסמן, שמילא תפקיד רגיש זה כמה פעמים במהלך חייו, קיבץ את חוויותיו היפות והכואבות מהתקופות בהן היה מזכיר, ויצר מהן יחד תעודה אותנטית המציגה בפני הקורא את המאבק התמידי בו מצוי המזכיר בין מידת הדין ומידת הרחמים, בין שמירה על עקרונות והחלטות מחייבות לבין תפיסת "וחיית בה" המוליכה אל הפשרות. יש משהו בלתי אפשרי במצב המעמיד את המזכיר בצורך לפעול מול שינויים המתקיימים כל הזמן ומוליכים את הקיבוץ אל עתיד לא ברור. הדרך היחידה לתפקד בה היא להפעיל יצירתיות אישית של הולך בין הטיפות, כזה הבא לסייע לביתו וחבריו אך גם מהווה מעין שק אגרוף שעליו מתאמנים אלה ההולכים לממש את רצונותיהם האישיים. ובכל זאת, מעיד הכותב על עצמו, זו הייתה תקופה מעניינת בה לא הפסיק ללמוד על עצמו, על הקיבוץ ועל האדם כיצור אנושי. ואכן, זוהי תעודה אנושית מרתקת, לא לקיבוצניקים בלבד, אלא למי שהאנושי והחברתי קרוב לליבו. אבישי גרוסמן נולד בקיבוץ עין שמר, וחי בו כל חייו. הוא מחנך במקצועו. היה בעל טור קבוע במוסף "חותם" של 'על המשמר' ו'הדף הירוק', ושייך לחבורה שהוציאה לאור בשעתו את הקבצים החשובים: 'שיח לוחמים' ו'בין צעירים'.