במשפחה שלי

משפחה מורכבת מאנשים שונים – עם דרכי ביטוי שונות.

לכל אדם צחוק שונה, כפי שפרצופו, ואופיו, וכל דרכי הביטוי שלו ייחודיים. כל משפחה היא מארג של סך היחידים המרכיבים אותה. האם מכבדים במשפחה את הקול האישי ומטפחים אותו? או מתאמצים לשנותו ולהתאים לסטנדרטים אחידים? האם החינוך במשפחה מטפח את היחיד או את האחיד?

***

ילד מספר לנו על משפחתו: "במשפחה שלי, אצלי במשפחה, אני צוחק: לי לי לי, אבי צוחק: חה חה, אמי צוחקת: אי או אי, סבי צוחק: הוק הוק, וסבתי: גה גה גי-גי-גו, אוהבת היא לצחוק" וממשיך הילד ומשמיע לנו מה קורה במשפחה, כשמספרים בדיחה: "אני צוחק: לי לי לי, אבי צוחק: חה חה, אמי צוחקת: אי או אי, סבי צוחק: הוק הוק, וסבתי: גה גה גי-גי-גו, לא מפסיקה לצחוק." ולבסוף הוא מתאר לנו מה מתרחש בבית כשמגיע אורח: "אני צוחק: לי לי לי, אבי צוחק: חה חה, אמי צוחקת: אי או אי, סבי צוחק: הוק הוק, וסבתי: גה גה גי-גי-גו, אך לא נגמר הצחוק…" אנחנו מחכים לשמוע מה יצא מפיו של האורח, והילד מסיים את הסיפור: "… כי האורח, בום בו-דו-בום, פתאום מתחיל לצחוק."

איורים: גיל בשן. קו איורי צוחק – מלווה את הצחוקים השונים של בני המשפחה.