בין צריפי שכונה בדרום תל אביב יושבים אמנון וברוך מתחת לפנס הרחוב ומשוחחים. הילדים והילדות המשחקים בדרך העפר אומרים עליהם שהם דומים לפרפרי לילה שנמשכים לאור. לאמנון ולברוך אמנם אין כנפיים, אבל בעזרת המחשבות הם מתרוממים מעל גגות הרעפים ועפים לכל מקום. בלשון עדינה ופיוטית לוקח המחבר את הקורא אל המתרחש בשכונת צריפים קטנה בתל אביב בתקופת הצנע. באהבה רבה הוא מספר על הילדים, המבלים במגרש העפר של השכונה, מתחלקים במשחקים ובחלומות ויוצרים ביחד טאייארה ענקית בעלת שלושה ראשים. בימי 'הצנע', מחלקים תלושי מזון ורק עשירים יכולים לקנות ב'שוק השחור' של הברחות מזון. מגפת הפוליו - שיתוק ילדים - פוגעת באחדים מילדי השכונה ומעוררת פחד בלב כול. ברגישות רבה מתאר המחבר את מאפייני התקופה ומספר על חברות אמיצה ועל הדרך המיוחדת שבה תומכים ילדי השכונה באמנון, הילד שחלה והיה לנכה שיכול ללכת רק כשרגלו נתונה בסד ברזל. גם ספריו הקודמים של המחבר, 'פרצוף צנע' ו'הפסדתי את החופש הגדול' מתארים את החיים בשכונה בדרום תל אביב. האופן שבו מתאר המחבר את עולמם של הילדים, את החברות וההתגייסות למשימה המשותפת, מוחק את גבולות הזמן ומצליח לקרב את אותה תקופה לקוראים הצעירים של ימנו. ברוך תור-רז זכה לקבל בשנת 1998 את עיטור אנדרסן על ספרו 'פרצוף צנע'. יעקב גוטרמן – אייר הספר. ברישומי הקו העדינים שלו הוא מצליח להחיות את שנות החמישים על התום והחברות שאִפיינו את הימים.