ספר שיריה השני של דבורה אמיר, "שירים דוקומנטריים". אלו הם פרגמנטים של מציאות חיים בארץ, שילוב בלתי אפשרי לכאורה בין השגור והשירי, הממשי וההזוי. הלך רוח שאינו פיוטי או לירי מייצר את השירים המעין-תיעודיים שבספר, החל משירי "כתיבת הארץ", ועד שירי המחזור "ספירת דם", הנוגעים בקשרי משפחה. המשוררת מעידה על עצמה כמי שקועקע בה, מילדותה, קו התפר. ילדות בצל חומות, גדרות ומחסומים בשולי שכונת ממילא, פחד מחיילים ירדנים שמהלכים על החומה, נזירות לבנות עם יתומים בתלבושת אחידה, מנזרים, כנסיות ופולחנים זרים, כל זה לרגלי מלון קינג דייויד המופצץ. וכך כותבת המשוררת בשירה "קו התפר": קו התפר אינו תך נסתר, סמוי בחיי. / הוא ארוג בגופי, נצרב פנימה כקעקוע. / גן-ילדים בממילא, בנין מופצץ ליד החומה, / גרם מדרגות תלויות על בלימה ללא מעקה, / מוליכות אל פיר חשוך, בתחתיתו / פתן מרקד-קו התפר. / כשנוגעים בו, מיד גולשים אל גיא בן-הינום, / אל לועו הפעור של שד עזאזל / שיצא מרחובות בית טנוס / לאכול ילדים טריים / כל בקר, כל בקר. // השירים נוגעים באימה, בטירוף ובכאב שמקורם בסיכסוך הדמים עם הפלסטינים. בשיר "ירושלים אבודה" - הד לפיגוע ברחוב בן-יהודה, בשירים "גלופת נוף" ו"קרע ברשתית" - הרס בתים של פלסטינים, ובשיר "רכוש נטוש" - פליט יהודי שאיבד את כל רכושו, חש כגוזל רכוש של פליטים פלסטינים. מציאות אבסורדית, אכזרית ורצחנית המנתצת את חלקת חייהם של כל תושבי המקום הזה. בשיר "בלפסט אוגוסט 1997", מזכירה העליבות באזור הספר שבין הרובע הפרוטסטנטי לרובע הקתולי את קו התפר בירושלים. עזובה, עוני, ריקנות ותאוות נקם ממלאים את חייה של ילדה אירית, אם לתינוק, והיא עודנה רכה בשנים. הספר מכיל גם שירי מסע ביוון, הודו ואירלנד, וכן שירים על יוצרים שונים - פסואה, ייטס, פלאנרי אוקונר, זביגנייב הרברט ואחרים. דבורה אמיר פרסמה שירים בכתבי עת שונים: סימן קריאה, חדרים, שבו, מקרוב, כרמל, ועלי שיח. על ספר שיריה "בעירה איטית", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, קיבלה את פרס קוגל לשירה.