לכאורה זהו שיר אחד, אך הוא מושר בכמה קולות. ביניהם עולה קולה של קבוצת הילדים, שהיו פוקדים את ארגז החול שבו התגוררה שרה. זהו קול הרבים מול היחיד, שפחד וסקרנות משמשים בו בערבוביה לנוכח הדמות החידתית שלפניהם – אשה/ילדה שכל עולמה הם עציציה. קול אחר הוא קולם של גברים ונשים המתאבלים עליה, תוהים על גורלה עלי אדמות. ועוד נשמע קולו של היחיד המבדיל את עצמו מן הקבוצה, מונחה על ידי החמלה המתעוררת בו למראיה של שרה. קולה של שרה עצמה עולה כזעקה אילמת: "עכשיו אני בְּזה, נוּ / בשאול. למטה נוּ, / אולי יתנו לי לדבר. / יתנו לי קול". ובכל אלה ארוג קולו של המספר, השר את מעשי שרה בארגז החול עם עציציה, ואת קורותיה לאחר שנקראה מן השאול לשוב אל גופה. הרישומים הדרמטיים שבספר קוטעים את הקולות ומאלצים את הקורא לצפות בשרה, על דמויותיה השונות. מחזור "שירי שרה" נושא אופי אֶפִּי ולירי ובנוי משמונה פרקים, שבתוכם שזורים תשעה רישומים מעשה-ידי המחברת.