מרבית שירי ספר זה, הרביעי של משה יצחקי, משוחחים עם מקורות היצירה העברית לדורותיה ובעיקר עם שורות ממזמור תהילים צ"ג : "... נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם / מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם...". במעשה מדרש יוצר זה, עוקרים השירים ממקומם את צירופי האותיות, המילים וזיקתן הכבולה, ונוטעים אותן בסביבה ובהקשרים חדשים. אלה מטעינים בממד רליגיוזי את החולין, את החולשות האנושיות ואת כיסופיו של האדם העומד לנוכח משברי הים. הספר מזמין את קוראי השירה להקשיב לצלילי הרוח האנושית, לנהמת המים, האדמה והשמים וללכת בעקבות הקולות אל האנושיות החפה מיוהרה, ומהידורים שאדם מהדר לעצמו. שירי הספר בונים שפה דיאלקטית, מגוונת ומקורית, המאפיינת את שירתו של משה יצחקי. שירה שיש בה קיום בו-זמני של רבדים שונים וסותרים לכאורה: בין חולין לקדושה; בין אנשים של הווה לבין דמויות ואירועים מהעבר היהודי ומתרבות העולם; בין 'הכאן' למקומות אחרים. דיאלקטיקה זו ניזונה בעיקרה מן ההומאוניות של המבט הבורא את השירה. משה יצחקי מכהן כראש החוג לספרות ומבע יצירתי במכללת אורנים, עורך עמית של כתב עת לספרות ואמנות 'קו נטוי' של המכללה. ספריו הקודמים: 'שב אל הַאַין' בהוצאת אופיר; 'השמש יבוא ויפנה' בהוצאת מחברת שדמות; 'על סביבותיו שב הרוח' בהוצאת הקיבוץ המאוחד.