כמה, כמה מלחמה הוא ספר מחאה פוליטית אשר בצד היותו נושא מסר אנטי-כוחני חד ואזהרה בפני אי עשייה, הוא מכיל בחובו גם את הסכנה בנבואת ההשלמה עם מצב הכיבוש ועוולותיו, את הוויתור על אפשרות המחאה, את אובדן הדרך, ואת תחושת החידלון והמצוקה וחוסר המוצא: "לא נפסיק לזוז ולא נפסיק לשיר:/ בהתחלה יורים ובוכים,/ אחר כך נינוחים, יורים וממשיכים//" ("כמה כמה מלחמה", עמ' 31).
דווקא הנחיצות הנואשת בראיה נכוחה ושינוי דרך, כמו גם הטוטליות של הרוע ואטימות הלב, מאיימות לאיין את אפשרות ההודאה בעוול שחטאנו בו ואת הסיכוי לתיקונו. רמי סערי הוא משורר ומתרגם, וזהו לו ספר שיריו החמישי. בין תרגומיו ראויים לציון, במיוחד בהקשר הנוכחי, ספריו של חוליו לימסארס הנוגעים באופן כואב במיוחד באנשיה ונופיה הקרועים והקפואים של ספרד בעת מלחמת האזרחים. גם הספר כמה, כמה מלחמה נוגע באימת האירועים המלחמתיים העכשוויים, הפעם פה, בנופינו, ובהשפעתם המשחיתה והמפוררת על נפשותינו. ולמרות מדויקות וחדות מסריו, בשונה ממשוררים פוליטיים עכשווים אחרים, כמו יצחק לאור או אהרון שבתאי, בוחר רמי סערי לכתוב בשורות קצרות וקצביות וקלילות למראה, תוך חיוך גלוי או סמוי, עצוב וסרקסטי העלול להטעות בסלחנותו.
למשל: "בשעה שאני מחולל מהמטבח לשירותים ובמרץ את הולס/ של זוגלובק מה זוגלובק אה/ וחושב על דק דק דק דק דיקיות/ שאת הילדים מדליקות/ מגיעות אלי ידיעות מדליקות לא פחות/ על הילידים המדליקים,/ המבעירים מטע זיתים. ("רגע של פרסומות", עמ' 11). ומיד, בכעס גובר ובאין-מחילה נוכח חוסר הפשר: "מה נשאר אחרינו, ומה אנו מותירים?/ אדמות אבלות ארוכות/ שופעות זיתים של שקט/...; מדשדשת שיירה עייפה: כלי- משחת/ ונוער. לא היטיבו לזכור/ את השירים היפים שלמדנו:/ "("חיילים", עמ' 21). וככל שממשיכה הקריאה בספרון הדק והחד הזה, כך מתעצמות תחושות המחנק, הסגירות והאין-אונים. "כמה, כמה מלחמה" הוא ספר מרתק וקולח לקריאה, חד וישיר וחריף ואמיץ, ומחוייך לכאורה, לעיתים. כמה, כמה קרובים גם אנחנו למציאות העזובה החשוכה והמסמאת באכזריותה של ספרד המסוכסכת העולה מספריו של לימסארס וכמה מעט נותר עוד בידינו לעשות.