השירים בקובץ חותרים אל נקודה פנימית באני ובזולת, שהיא אחת בריבוי פניה ובהשתנותה בזמן. נקודה זו מצויה בעת ובעונה אחת בשני מישורים שונים: נוכח פני האל האהבה והמוות, ובתוך הוויית האל האהבה והחיים-תחומי-המוות. שירי הספר, המדויקים בניסוחם והחסכניים במילים, הם במידה רבה שירי ערגה: ניסיון לגעת בַּנֶעֱרָג, ובאמצעותו לגעת בדברים עצמם, וגם באותה נקודה פנימית, אגב ספק מַתמיד מהו מושא הערגה ומהי אפשרות הקירבה אליו; מהם הדברים עצמם; מהי משמעותה של הערגה ומהי משמעות מימושה. בַּשירים, שניתן לאפיינם כדיבור המינימלי שבין שתיקה לשתיקה, משתקף לעתים רגע אחד של חסד שבו מוארת ההוויה, ועוצמתם נובעת מן המתח שבין הרגע הפרגמנטרי לבין הכּוּלִיִּות הכלולה בו, בבחינת עולם מלא בטיפה אחת. מתח אחר שמזין רבים מן השירים הוא הנקודה הפנימית של המשורר ומפגשה עם העולמות המקיפים אותו: עולם טקסטואלי עשיר ועולם מוחשי, קונקרטי. הצליל החבוי מתעצם, מתגוון ומתהדהד תוך כדי התנגשות עם העולמות הללו, אשר באחת הם סוגרים עליו וגם מאפשרים לו להישמע.