ספר שיריה החדש של חביבה פדיה מהווה מהפך של יחס הגלוי והסמוי ברובדי שירתה. מבע השירים העז, הישיר והמדויק של הקונקרטי בנוף, באורבניזם ובעולם, מפנה מבט אל הנפשי, הפוליטי והחברתי בנועו מן ההתרסה אל השירה הלירית.
אם בספר שיריה הקודמים, מתיבה סתומה (1996) ומוצא הנפש (2003), היה הקונקרטי מוטמע כגרעין סמוי, לעתים קשה לאיתור, והדחף המטאפיזי היה הדחף הגלוי והמארגן את השדה הלשוני- עתה היחסים הפוכים: המטאפיזי הוא הנטמע והדחף אל העולם פורץ. במקביל לתנועה החזקה בין הקונקרטי ובין המטאפיזי נמתחת גם תנועה בין שתי ערים, ירושלים ובאר שבע, ובמובן מסוים היא מהווה בת קול נוספת של התנועה מן השירה אל הפרוזה, המאפיינת גם את ספרה הקודם, בעין החתול (2008).
זוכת פרס עמיחי לשירה לשנת 2012
קישורים: