בדיוק כך, במטבח

זפיך צומחים מעור הלחי,/ משלש של סדין מנשם על עצם הלסת,/ ריסיך רועדים ברגע/ בו חודר האור את צמרת הארן,/ את האויר המר,/ את הזגוגית,/ את חלומותיו המסכסכים בשערי./ האור הכל יכול הסתולל בנשימותיך הכבדות./ ישנת כפי שרק אתה/ יכול: סופג את האור, מחליף את כל תאיך/ שקוע בבארות שכחה, מקפל וזוכר./ הדבר היפה בעולם הוא געגוע,/ קוי המתאר של שנתך./

תמונה: הגבעה היפה

הגבעה היפה באיל תמיד מכתמת
בכלניות, חרציות, חנניות הבתה
מה שלא יהיה. ברפת גועים בבכי
אבא והפרות. שמים שוב רחוקים.
הבץ עמק ואני עוד אחת הילדות
שרוטת ברכים, כושלת בין סלעים,
בדיוק בגבה זהב החטה הרמוסה,
בשערי נעוץ הסרט: פרפרי וורד.
כבר שנים לא רואה שום כתמים בגבעה.
פרות לא גועות. מי שהציץ כבר נפגע.
מי שמת. לא שלא היתה לי שהות להרהר
בצער. להיות אחר, לא לצאת בשלום. 

ליאת קפלן היא משוררת ישראלית ילידת 1956