גם אני רוצה לחיות, היא אומרת ומונעת בעדנו מלהיכנס. "אבל אם לא תתני לנו להיכנס – יהרגו אותנו. זה ירבץ על מצפונך. הרי שלושתנו יהודיות מלודז'." כמו ברק הבזיק לפתע חום רב. הצריף שלנו אחוז כולו בלהבות! הצריף על כל יושביו עולה באש! אם רק אשאר בחיים אוכל באמת לומר "הייתי בגיהנום והצלחתי להימלט משם." נשארתי חיים. גרמניה נכנעה. המלחמה נסתיימה. אך אנחנו לא ידענו עדיין על כך. לנו ציפתה עדיין המסה האיומה מכל. ... "האחראים" הופיעו שוב, מסנוורים בפנסים הגדולים ושולחים את כל מי שלא מוצא חן בעיניהם לעלות על הסיפון כדי להשליכן הימה. ... האניה בוערת... קריאות "שמע ישראל!" נחלשות והולכות. פתאום עולה צעקת "שמע ישראל" אדירה מפי הנשים כאן על הסיפון. מהיכן לנו הכוח לצעקה גדולה ומרה כזו? ... אני מרגישה שתי ידיים מושכות אותי בכוח למעלה. פעם אחת ויחידה הצלחתי לראות את אבא קם בחצות הלילה ועורך תיקון-חצות, על שרפרף קטן. עכשיו, כאשר השעון מצלצל חצות, ואני רכונה על מחברתי, עולה דמותו של אבי: הצדיק הקדוש והמעונה הדבק יומם ולילה באלוהיו. כעת אני דומה לך, אבי. אני רוצה למצוא תיקון לנשמתי, לנשמתך, לנשמות כל יקירינו שאינם. סיימתי. תיקון-חצות שלי נגמר. אני בארץ אבותי. משפחתי סביבי. אך אני זוכרת. אזכור תמיד.