לאונורה, האחות הבכורה מתוך השלוש, מגיעה לסידני לכנס רפואי. 17 שנים עברו מאז הסתלקה מן הארץ והתנתקה מאחיותיה והוריה, מן הקריירה שלה כשחקנית, ומסיפור אהבה פרוורטי וטראומטי. היא השתקעה במלבורן - שם היא רופאה, נשואה, אם לילדים. ימי הכנס ינוצלו לגיבוש תוכנית שתפגיש שוב, בבית ההורים בארץ, את בנות המשפחה המפוזרת בעולם. הם גם יוקדשו להחייאתו של פרק מן העבר באמצעות "רומן" מזדמן של לאונורה עם ניקולא, מהגר קרואטי, נהג מונית בסידני - איש זר ובלתי מפוענח עד הסוף, חסר קיום עצמאי בספר, כי לאונורה "מלבישה" עליו את עברה והוא כלי שרת בפנטסיה שלה. חלק זה של הספר כתוב בעיקרו בלשון עתיד, כמין סינופסיס לסיפור שייכתב, או לסרט (עם זוויות צילום ונקודות ראות של צופה פוטנציאלי) - ולפיכך, למלוא אורכו מהבהב הספק מה בו מציאות שהתרחשה, מה עלילה עתידית אפשרית, פרי דמיונה של לאונורה, ומה מציאות שבעקבות סיפור שקדם לה (ניקולא המממש סיפור מעברה של לאונורה); וגם אם אירעו הדברים - איזה חלק מן השיחות שביןלאונורה לניקולא הוא אך "שיח אהבה" קלישאי, המתנהל בתודעתה בלבד? ממילא מבינה לאונורה עד כמה חייה מתחזים ופיקטיביים - והאם אין המעברים החדים, התיאטראליים, שלה ממצב להיפוכו המשך לאותה בדיה? החלק האמצעי של הספר מתרחש במטוס, שבו טסות שלוש האחיות לאחר 12 ימי המיפגש המשפחתי, הנחשף בהדרגה "לאחור", על כל הפתעותיו. במרכזו - תודעתה של אירינה, האחות הצעירה, הנאבקת בזהותה המינית. "האמת" המתגלה בחלק זה קשורה בקילופם של חיי ההורים. חייהם, שהיו מופת לחיים על פי תוכנית ולנסיון לתכנת את הבנות על פיה, היו בעצם סיפור אחר לחלוטין ממה שסברו הבנות. אלמה, האחות האמצעית, שהיא במאית טלוויזיה בקנדה, הגיעה למיפגש עם צוות טלוויזיה, שמצלם בלי הרף, לתעד את כל שהותה וגם את הטיסה. העירבוב בין התרחשות כפשוטה להתרחשות מאורגנת לצורך סרט דוקומנטרי נמשך איפוא עד סוף הטיסה, ועד "סופו" הפתוח של הרומן, המסתיים בחלק הני. החלק השלישי אינו ממשיך את העלילה, משום שהוא תסריט שנכתב "בידי אלמה": עיבוד קולנועי אלטרנטיבי למציאות של הספר, המגבש את שלוש האחיות לאחות אחת, במיוחד "בעקבות" לאונורה (ממילא חלק ניכר ממעשיה של אלמה היו "בעקבות" מה שעשתה לאונורה לפניה). אבל מה מכל מה שמופיע בתסריט הזה יש לקשר בדיעבד למה שכבר נחשף קודם בספר? האם הפנטסיות שבו מייצגות פנטסיות שהתקיימו במציאות קודם? נסיונן של שלוש האחיות לשנות את חייהן, או לפחות להגדיר אותם אגב הבנה כמה הם מחמצים, מפגיש אותן בכמיהה מתמדת למשהו לא מושג. בעולמן עוברים מפנטסיה לפנטסיה ומאופציה עלילתית אחת לאחרת. הגבול בין מציאות "ראשונית" - אם קיימת כזו - לבין עיבודה ביצוג, בבדיה, בטקסט, הופך בלתי רלבנטי. כשמקולף עיבוד אחד, עם נופך של בדיון, בספר זה, מצוי מתחתיו עיבוד אחר, עם נופך של פנטסיה. "כל החיים הם טקסט אחד מתמשך. גם המוות הוא טקסט", אומרת אלמה, בספר שגם הטקסט של "שלוש אחיות" של צ'כוב מעורב בו שוב ושוב ("כולנו קראנו את צ'כוב יותר מדי") - ומצד שני, הוא שופע אירוניה על מי שחי את חייו כבדיה ספרותית ("בן אדם, בשר ודם, הוא טקסט?"). הרומן השלישי של אילנה ברנשטיין מאופק ומחוייך יותר מקודמיו, אך הוא ממשיך את קודמיו וחוקר כאבים דומים: יש בו מעקב אחר נסיון נואש ונוגע ללב לגעת בחיים שאינם נגועים בבדיה.