שבעת הסיפורים התל אביביים של יעקב שבתאי שכונסו בספר זה, נכתבו במחצית השנייה של שנות השישים, לפני שמחברם פנה לכתיבת הרומן החדשני 'זיכרון דברים'. הם מחזירים אותנו לא רק לשכונת נורדייה של 'הצריפים' המצופים יריעות זפת בלב דיזנגוף, אלא גם אל כישרון הסיפור המעורר-השתאות של שבתאי הצעיר. גיבורי הספר, שהמציאות שלהם-עצמם סוריאליסטית בעליל, כמו ממריאים מתל אביב הקטנה, הריאליסטית, ומן הארץ אוכלת יושביה, אל גובהי הפנטזיות של שינוי העולם, והארץ, והחיים האישיים; ותמיד כרוך בפנטזיה שלהם גם חלום אירוטי גדול. גובהי השמיים שלהם הם רקיע שממריאים אל תוכו, וגם תהום שנופלים בה. כסהרורים בעולמות אחרים, כפרובינציאלים בקנה-מידה עולמי, הם שמים ללעג את המגבלות של כוח-המשיכה, מסרבים בתוקף להודות בכישלון, ומצליחים לגרור עימם גם אחרים. בכך הם הופכים למטאפורה למציאות הישראלית כולה, שבה כל יריית אבן-פינה היא גם עמידה ליד בור פתוח.