"סמטאות" של אלישבע (ביחובסקי) הנוצרייה-רוסייה, שפורסם לראשונה בתל אביב ב-1929, היה הרומן העברי הראשון שכתבה אישה בארץ, וכמובן נתפס כניסיון ספרותי שולי ולא-נחשב: 'הטעם הספרותי' היקצה אז לנשים את המרחב המצומצם של שירה לירית אישית, או לכל-היותר של סיפורים קצרים, וּודאי שלא היה יכול לקבל מהן ברצינות רומן רחב-יריעה ו'נועז', שבמרכזו נשים בוהמייניות "משוחררות וחופשיות" במוסקבה, באקלים מהפכני של מתירנות מינית. לתהילתה קצרת-המועד, בשנות העשרים, זכתה אלישבע כמשוררת ולא כמחברת רומן. אבל ממבט עכשווי בנושאיו יוצאי הדופן (לזמנם) של "סמטאות", בתִזמוּרם בפרטים מוחשיים, בַּלשון הבלתי-עמוסה והמדויקת, המפתיעה ברעננותה ובדימוייה – נראה ספרה הזנוח של אלישבע כאחד הרומנים העבריים שהקדימו את זמנם, הראויים למקום בלב-לבו של הקאנון החדש. כמוהו כ"חיי נישואים" של פוגל, "והוא האור" של לאה גולדברג, ו"בית חפץ" של דב קמחי, שנכנסו בשנים האחרונות, לראשונה, למחזור-הדם של הקריאה הממשית וזכו לעשרות-אלפי קוראים. רוב רובן של דמויות הרומן, גברים כנשים, נתונות במערכות-יחסים מפוצלות, ובכל משולש-יחסים יש לפחות דמות אחת יהודית ולפחות אחת לא-יהודית. במרכז הרומן של אלישבע הסתכלות אירונית בניגוד המגדרי הטרגי והבלתי-פתיר, בין הדבר שנשים מכנות 'אהבה' לבין העמדה והשיח הגבריים.