אישה משתחררת לאחר שנים מן המוסד שאושפזה בו. אין לה עבר, כך היא אומרת לכל מי ששואל אותה, כי את העבר עדיף לקבור. היא מנסה להתנער מזיכרונותיה ולהיקלט מחדש בחברה שפלטה אותה – למצוא עבודה, לעשות לעצמה בית – אבל פחדיה עדיין לא החלימו, סיוטיה חוזרים. לא רק היא מתקשה לעמוד בהם, אלא גם כל מי שנמצא במחיצתה: הוריה שבביתם עוצבה כך נפשה, חברות-נעורים שנבהלו מתובענות אהבתה, הגבר שמנסה לשקם אותה. פעם, לפני שנות החשכה, היא הייתה ציירת מוכשרת שעבודותיה זכו לשבחים. פעם, כשעוד האמינה בכוחותיה, רצתה להיות אם ונאלצה לוותר על החלום הזה. עכשיו היא תוהה אם תצליח לפחות לחזור לצייר ולתת ביטוי לפחדיה. צעד אחר צעד מלווה הקורא את המספרת בניסיונה הנואש לעמוד על רגליה ולקשור קשרים עם הזולת, תחילה עם גבר ואחר כך עם אישה שקשורה אליו קשר שאין לנתקו. דווקא אליה נוטה לבה. צעד אחר צעד היא מנסה למצוא את דרכה בעולם שיצאה אליו, עולם שבו יושב הקורא לבטח על כורסתו, מוגן לכאורה מכל מה שמקנן מתחת לעור.