ספרו הראשון של ינאי ישראלי, "מות מטע האגס", נסוב סביב הנוסטלגי ושברו. האקט השירי מכונן כאן כאקט של זיכרון: השיר מתרפק על העבר אך בו זמנית תובע התפכחות כנה ממנו. הגעגועים הם לתקופה ש"בטרם תיארנו את מות מטע האגס" (מתוך שיר הנושא, עמ' 32), כלומר אל התום והפשטות של הילדות, של 'הארץ-ישראליות היפה' או של אהבה שנגמרה. מרחב פגיע זה מתואר בשפה פשוטה אך מלאת דמיון, והוא נהפך לעיתים למרחב מיתי של ממש ("העולם כולו נשען על כתפי אהבתם הטיטנית של הוריי", עמ' 7 ) אלא שהשירים משחקים בנוסטלגיה הזו. מצד אחד הם מכירים במקומה, בערכה ובכאב הטמון בה, אולם מצד שני, ככל שהם נערמים הולכת ומצטברת תמונה מורכבת ונועזת יותר, שמקפלת בתוכה גם לא מעט ביקורת.
השירון העליון: על משוררים חדשים ומומלצים
יש עשרות משוררים חדשים ונהדרים. רובם כמעט לא מוכרים מחוץ למיליה הספרותי. מנחם בן עושה סדר בשירה העכשווית, בוחר כמה מהטובים ביותר, ומגיש: מדגם עסיסי של תענוגות שירתיים. חפשו אותם בדוכנים ...
והוא לפני סיום אין לי ברירה. אני חייב לסיים עכשיו. כתבתי את הדברים בסדר מקרי לגמרי, והיו לי בקנה (בינתיים) עוד עשרה משוררים, לא פחות מעולים (לא כולל חגית גרוסמן המצוינת או ואן נוין המקסימה, שאת שבחיהן מניתי מזמן, ולא כולל כל הכוכבים שנשארו בחוץ). אמנה אותם להלן, ואביא, בלי תוספת, משפט אופייני ומשובח של כל אחד מהם, פלוס שם ההוצאה, שבה אפשר למצוא ספרים שלהם, בתנאי שהוציאו ספר (ועוד אחזור אליהם בהזדמנות). נטעלי בראון: "הגוף גדל והנפש מתמעטת/ ואני הולכת ונשמטת" (אחוזת בית); מאיה קופרמן: "על האסלה בדירתנו לא נחות שערות הערווה של אחותי/ והפרפר האילם שבביתנו-זו רק אני" (ריתמוס/הקיבוץ המאוחד); אשר גל: "אשת הירקן לא מסתירה/ את הגן המסתלסל בשורשי ירכיה" (הליקון); רחל אשד: "גם לזונה מנשקים את התחת/ יש לה כבוד משלה" (הקיבוץ המאוחד); רונית ליברמנש: "אונסת אותך ליופיים של שוקי/ פשפשים" (גוונים); ינאי ישראלי: "לא הרחק מכאן בור יוסף כפצע במוח המפה" (הקיבוץ המאוחד); גיורא פישר (רפתן, מורה לתנ"ך ואב שכול לחלל צה"ל): " באחת/ הייתי לאבן/ ומאז/ אני מפורר את עצמי/ עד תומי" (עם עובד); שחר-מריו מרדכי: "שני חדרים בפלורנטין: אני ואת/ המטבח צר להכיל,/ הסלון הולך רכיל; / תיבה גדולה ודואר בה מעט" (ספרית פועלים); יניב ברנר: "הבהלה לשירה/ תתרחש בשנת 2150 / בבונקר עשוי זהב בארמניה" (גוונים); ונועה עמיאל (שעדיין לא הוציאה ספר שירה): "הלא ייאמן פשוט ישנו, אומר ישראל אלירז/ הבוקר ראיתי בפליאה ירח שפרח".
מנחם בן, מעריב, יוני 2010 |