רומן יוצא דופן על אהבתם האפלה והאובססיבית של אודליה ואמיר, מאהבים מזדמנים, ההופכים לבני-זוג בעקבות אסון משפחתי. במסלול סיבובי נואש הם נקלעים לפרידה, להתקשרות מחדש, אפילו לחתונה מפתיעה – שהיא אולי רק שער שחייבים להיכנס בו תחילה כדי להיפרד סוף-סוף פרידה ממשית, להיחלץ מן הקשר התזזיתי, הכורך לב אל לב בחוטים שפשרם חידתי. "האקדח" של הסיפור הזה יורה דווקא ב"מערכה הראשונה" ומשגר מסר לכל דמויותיו; אבל גם אם גיבורי הספר מועידים מראש את אהבתם לכישלון, אין הם מוותרים על המסלול שהם הולכים בו בעצימת עיניים. ה"יחד" של אמיר ואודליה נולד מתשוקה גופנית ומאומללות. הוא צומח כמו נרקיס מן הביצה, כמו ונציה מן המים שבהם היא תשוב ותשקע. לאמיר חשובים הגדרתם של היחסים, כותרתם, המראה שלהם מבחוץ; אבל אפילו בינו-לבינו אין הוא מסוגל להסביר את רגשותיו כלפי אודליה, וההסבר הרעוע זז בלי-הרף. כך הופכת העלילה רבת-התהפוכות לתהייה מוקצנת על סבך המרכיבים הפרדוקסליים, הזרים, הנקברים מתחת לקלישאה המכונה "אהבה". הצללים של כישלונות קודמים, של העבר, של זיכרונות וזיכרונות מדומים, שדמויות הספר מבקשות למחות אותם ב"קשר" העכשווי שלהן, מושלכים עליו שוב ושוב. ולכן גם רומא וונציה – המהוות זירת התרחשות מיוחדת ומשמעותית, מנוגדת-כביכול לחדרים המנוכרים בשולי תל אביב – הן דווקא האתרים שבהם מבשילות הפרידות: במקום רומנטיקה מתקתקה של אוהבים, הזדמנות לפריצה מהעוגמה של עלילת החדרים הקטנים התל אביביים, הן נעשות רומא וונציה קאמריות, שולי כרך עמוסי עבר אישי, בלי יכולת להתרחק מהכאב ומשולי הנפש.