קול חדש, צלול ומובחן, כמו של אפרת דנון לא מתגלה בספרות העברית אחת לשנה, אף לא אחת לשנתיים. לכן הספר הזה הוא סיבה להתרגשות. כתיבתה של אפרת דנון ספוגה חמלה, אך זו אינה מעמעמת את המורכבות של המצב הרגשי והנפשי של הדמויות ואינה מספקת להן פתרונות קלים. דמויותיה נשאבות כמעט בעל כורחן להזדהות עזה עם דמות חריגה ודחויה שלמולן ובו בזמן מזדהות עם דמות נגדית, זו הדוחה והפוגעת; ומצד אחר, בכל מקום שבו היינו מצפים לאינטימיות, מחליפים אותה ניכור וחוסר אמון.
המשפחות בסיפוריה של דנון הן משפחות שבהן ילדות וילדים מתבוננים בעין בוחנת וחשדנית בעולמם של הוריהם והורים חשים רגשות מעורבים כלפי ילדיהם. המבט הילדותי מתעד את השקרים שעליהם מתבססת המסגרת המשפחתית וחשף את המלכוד שבו נתונים כל אלו שנאחזים בה; והאמביוולנטיות של המבוגרים אף היא מרמזת, מכיוון אחר, על המתרחש מתחת לפני השטח של האידיאלים המשפחתיים המתעתעים.