כשנועה לביא, ילדה תל אביבית שגרה עם סבהּ, מתחילה לדפדף בספר תמונות ישן מתרחש משהו זר ומוזר ועם זאת מוּכּר ומעורר געגועים. אולי פעם, כשהזמן התנהל בקצב אחר לגמרי, כבר ביקרנו כאן, אבל מאז התערפל הזיכרון והשתבשה התמונה. אל נועה מצטרפות בהמשך מרתה, לילי ואָמָל. כל הארבע הן ילדות שילדותן נגזלה מהן בדרך זו או אחרת. המבנה המשפחתי והחברתי שלתוכו נולדו מפגיש אותן בשלב מוקדם בחייהן עם חוסר-צדק, עם עיוותים ועם אובדן, והן מתגעגעות לאפשרויות אחרות. ההרפתקאות שעוברות עליהן יחייבו אותן להפוך את הגעגועים למקור לתקווה, ולהשתמש בכל כוח הדמיון והיצירה שלהן, ובאומץ ליבן, כדי להציל את חייהן. העולם הצבעוני והנועז שהספר בורא משול לצפייה בהצגת תיאטרון, ב"סְפֶּקטַקל" או באופרה. הכתיבה של מרית בן ישראל, כמו ההצגות שכתבה והציגה בארץ ובחו"ל, מתגרה בגבולות היציבים לכאורה בין הצופים-הקוראים לבין השחקנים-הגיבורים.