העולם של "בית חפץ" הוא עולם של נשים תקיפות ודומיננטיות. השולטות ומנהלות את העניינים. מול גברים רכרוכיים, פאסיביים, רפי-אונים (ששניים מהם מתעסקים בבובות), והוא גם עולם "פמיניסטי" של אמהות נצחניות וגברתניות, המוליכות את המעשים וטווות את חוטי האינטריגות: נחמה חפץ האשכנזיה, המנהלת את חיי בעלה הספרדי ואת כל ענייני העדות הספרדיות, ובעיקר את חיי הדור הצעיר, בנותיה וחתניה, מזווגת ומפרידה ומזווגת אחרת; שרה חיון ה"הודית", שהיא תלמיד חכם המתחרה ברבנים: ומתילדה בלאט, בעלת הפנסיון היקית, אבל כמתכנת עלילות "כל יכולה" ("הסופר" המעשי של החיים) - נחמה חפץ גם אחוזת אימה מפני הנפילה הצפויה, שאכן בוא תבוא. "בית חפץ" הוא, בעומקו, בעצם רומן אירוני, סרקסטי, על שורת מיתוסים רומןטיים - "האופיומים" של המציאות - שגם 'האדם העברי החדש' והתקומה הציונית הוא אחד מהם. וכשבאה המציאות התהומית (מול החיים כמין אגדה מתוכננת) - גם היא נראית, באופן אירוני, כאינטריגה "דיסקטיבית", כסיפור יותר מסיפור. ההתחדשות, החירות וזקיפות הקומה, שהכל חותרים אליהן, מובלים לבסוף אל הקריסה הבלתי-נמנעת. ה"מזמור לבני הדרור" של קמחי הוא בלי-ספק חתרני. במציאות הספרותית שבה ראה אור הספר ב-1951 - זו של הבנים הצברים הפעילים, הגבריים, היפים והזקופים - לא יכול היה הרומן המבריק הזה להתקבל אל דרך המלך והוא נידון לשיכחה. קמחי איחר והקדים כאחד. עתה מן הראוי שיתפוס את מקומו ההולם.