"מסעי לארץ ישראל החל בלילה שבין 2 ל-3 בדצמבר 1939, כאשר יצאתי לחצות את הנהר בוג אל וילנה "שער העלייה"; המסע הגיע לקצו ב-18 ביולי 1947, כאשר אונייתנו 'פאטריס' השיקה לחופי ארץ ישראל". במשפט תמציתי זה חותם המחבר, שהוא חבר קיבוץ ניר דוד, תקופה של שמונה שנים במלחמת העולם השנייה ולאחריה, על אירועי הכלל והפרט היהודיים בטלטולי הדרכים מפולין לאסיה התיכונה הסובייטית ובחזרה לבית הקברות של יהדות פולין ובנדודים החדשים של שארית הפליטה מאירופה אל חופי הדרום. שלושה תחומים עיקריים של פעילות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ניקרים בין השאר בנסיון חייו של המחבר ומתוארים בהרחבה והמה גם שיאיו המרתקים של הספר. הנה הוא - צעיר בראשית שנות העשרים שלו - מוצב בראש יחידה גדולה להקמת סכר גבוה לתחנת כוח בעבודת ידיים של אלפים מקולחוזים אוזבקים ומביא את המפעל עד לסיומו המוצלח; במפנה הימים הוא כבר בין מפלסי דרך "הבריחה" לרומניה, משתתף בייסוד "חטיבת שארית יהודי אירופה" מיסודו של אבא קובנר וכראש "הבריחה" באיזור הבריטי של אוסטריה לוחם את מלחמת האלפים שבמחנות; וכאשר בכורח התנאים ובתוקף "דין התנועה" צריך "להסב מקצוע" אנו מוצאים אותו מחולל "פואמה פדגוגית" בכפר נוער שהקים וניהל בצפון איטליה.