בגוף אני מבינה

בכל אחת מצמד הנובלות שבספר הזה משמיע מישהו סיפור באוזני אדם קרוב – סיפור על בגידה וקנאה.

    בראשונה, "איטרוף": שאול, גבר לא צעיר, חווה בהתמסרות מלאה, בתשוקה ובעוצמה, את הרומן של אשתו אלישבע עם גבר אחר, שאתו היא מקיימת את חייה האמיתיים. "הסיפור" הזה מעסיק אותו בינו-לבינו כבר עשר שנים, אבל רק עכשיו, לראשונה, הוא מלביש את המצב במלים ומשתף בו את אסתי, אשת אחיו.

    בנובלה השנייה, "בגוף אני מבינה": רותם, אשה-נערה, שיחסיה המנוכרים עם אמה, נילי, היו לה במשך שנים מקור לכאב, יושבת עכשיו ליד ערש-הדווי של אמה כדי לקרוא באוזניה סיפור שכתבה עליה. בסיפור המדומיין הזה היא מנסה לפענח את חידת הקשר שנרקם לפני 18 שנה בין האם, מורה ליוגה, לבין נער "יחיד במינו".

    כעת מנסה רותם לבדוק מול אמה האם מה שארגה לסיפור, שבו העניקה לנער קול וגוף, באמת דומה למאורע הטראומטי, הנעלם ממנה, שהתרחש אז בינו לבין האם, ושאותו חוותה רותם בזמנו כבגידה של אמה. "לא חשוב גבר, לא חשוב אשה", אומרת נילי לנער בסיפורה של רותם, ובכך פותחת רותם, המספרת, מקום שבו הכל אפשרי.

    דויד גרוסמן מפליא לספר בצמד הנובלות את הגוף כנפש ואת הנפש כגוף, ומעניק לנו חוויית קריאה עזה ומפעימה.

"איך היא עומדת בזה, הוא חושב. עוד פעם ועוד פעם הטקסים המדוקדקים שהיא חייבת לערוך, וההתרוצצות העצבנית בחדרים לפני שהיא יוצאת, דלתות של ארונות נטרקות, מגירות נפתחות ונסגרות, משהו צר ואטום נאחז בפנים היפות שלה ברגעים האלה, חס-וחלילה שתשכח איזה פרט, מסרק או ספר או בקבוק שמפו, ולא, הכל יקרוס. הוא מתיישב אל שולחן-העבודה הריק שלו ואוחז את ראשו בידיו, בעוד היא זורקת שלום חטוף מהדלת, ולבו שוקע, אפילו לא באה להיפרד, היום יהיה שם משהו מיוחד, וכבר היא יוצאת אל הרחוב במהירות, בעיניים מושפלות, שלא תפגוש במבט ותיקלע לשיחה מיותרת. איך היא לא מוותרת, מאיפה יש לה כוח לעבור את זה כל יום מחדש. אחר כך, כאילו התרשל על משמרתו, הוא עוצם את עיניו וממהר ללוות אותה כשהיא נכנסת למכונית שלה, פולו קטנה וירוקה מאוד. הוא קנה לה אותה בהפתעה. היא התחלחלה מהצבע וזעמה על הבזבוז. אבל הוא רצה שתהיה לה מכונית משלה, שתוכלי לנסוע חופשי, אמר, שלא נריב כל הזמן על האוטו. ורצה שתהיה לה מכונית ירוקה מאוד. בדמיונו היתה המכונית כמו רכיב אלקטרוני זוהר שמוחדר למערכת הדם כדי שמצלמה תוכל לעקוב אחריו. לאט הוא מניח את ראשו על מסעד הכיסא, והיא נוהגת. פניה מתוחות וקרובות מדי לשמשה הקדמית. ייקח לה בערך שמונה או תשע דקות להגיע. וצריך להוסיף לזה עיכובים לא צפויים (פקק תנועה, קלקול ברמזורים, האיש שמחכה לה שם בדירה לא מוצא את המפתחות ומאחר לפתוח לה את הדלת), וכבר אבדו עוד ארבע-חמש דקות יקרות. אלישבע, הוא אומר בקול, לאט, הוגה כל הברה. ועוד פעם אומר, בשביל האיש ההוא..."



כל ספריו של דויד גרוסמן באתר>>>