הרומן 'באדנהיים, עיר נופש' הוגדר כ"אגדתי, חולמני, מסויט" וכיוצא באלה. הקורא מתבקש לקבל את האופן שבו נהפך אתר נופש אוסטרי ליהודים למרכז מאיים להכוונת יהודים ל"התיישבות מחדש" בפולין בתור אנלוגיה לאירועים שקדמו לשואה. אפלפלד: "'באדנהיים, עיר נופש' מושתת על זיכרונות ילדות ברורים למדי. בכל קיץ היתה משפחתי, כמו כל משפחה זעיר-בורגנית, נוסעת לאתר נופש. מדי קיץ ניסינו למצוא מקום שלֵו, שהנופשים בו לא מרכלים בפרוזדורים, לא מסתודדים בפינות, לא מתערבים בחייך - וכמובן, לא מדברים יידיש. אבל בכל קיץ, כאילו להכעיס, שוב מצאנו את עצמנו מוקפים ביהודים, והדבר השאיר טעם רע בפיהם של הורי, וגם לא מעט כעס. שנים רבות לאחר השואה, כשניסיתי לשחזר את תקופת ילדותי לפני השואה, נוכחתי שבזיכרוני מוקצה מקום מיוחד לאתרי הנופש האלה. תנועות גוף ופרצופים רבים שבו לחיים. מתברר שהגרוטסקי נחקק בי לא פחות מן הטרגי. הנופשים נפגשו בחורשות, בסעודות הממושכות, דיברו ופיטפטו ופתחו את סגור לבם. אנשים הרשו לעצמם לא רק להתלבש בראוותנות אלא גם לדבר בחופשיות, לעתים באורח ציורי. לפעמים היו בעלים שאיבדו את נשותיהם המקסימות, ומפעם לפעם היתה ירייה מצטלצלת לעת ערב, אות נוקב לאהבה נכזבת. מובן שיכולתי לארגן את קרעי החיים האלה כך שיעמדו בכוחות עצמם מבחינה אמנותית. אבל מה יכולתי לעשות? בכל פעם שניסיתי לשחזר את אתרי הנופש השכוחים האלה עלו לנגד עיני תמונות של הרכבות והמחנות, וזיכרונות הילדוּת הכמוסים ביותר הוכתמו בפיח הרכבות. הגורל כבר קינן בסתר בתוך האנשים כמו מחלה סופנית. היהודים המתבוללים הקימו בניין של ערכים הומניים והשקיפו מתוכו על העולם. הם היו משוכנעים שהם אינם יהודים עוד, ושכל מה שמתייחס ל"יהודים" אינו תקף עוד לגביהם. הביטחון המשונה הזה הפך אותם לסומים או סומים למחצה. תמיד אהבתי יהודים מתבוללים, כי אצלם מתגלים האופי היהודי, ואולי גם הגורל היהודי, במרב העוצמה. ב"באדנהיים, עיר נופש" ניסיתי לשלב בין מראות הילדוּת ובין מראות מן השואה. הרגשתי שעלי להישאר נאמן לשני המחוזות האלה. במילים אחרות, אל לי לייפות את הקורבנות; עלי לשרטט אותם דווקא כמו שהם, ללא קישוטים, ובה בעת להצביע על הגורל המקנן בתוכם אף שהם אינם יודעים זאת. זהו גשר צר מאוד, ללא מעקה, וקל מאוד ליפול ממנו".