לקולנוע אין עבר ואין עתיד. גם ה"פלאשבקים" בסרטים מתרחשים עכשיו ולנגד עינינו - כך גם בסיפור פה - הכל הווה. בשפת הקולנוע אין בדרך כלל "הרהורים", אין "רגשות כמוסים" - הקולנוע "ביהיביוריסטי" במהותו, אין לו "נשמה", רק מה שמצטלם, רק מה שאומרים הגיבורים - ונכון לעכשיו עדיין לא פיתחנו תאורה ופילם כה רגישים שיפרצו ויצלמו למעננו את "סגור לבנו". ועל כן, בחושך, באולם מול המסך הלבן אנחנו לא רואים לעולם "עומק נפשי". אנחנו רואים את צללי דמויות נעים ושומעים מלים וצלילים - את כל היתר אנחנו מרכיבים ומנחשים. כמו בחיים. אז גם פה זה כך, פה בסיפור שבא מן הסרטים.