"יום אחד, פשוט מפני שלא ראתה דרך אחרת, היא קנתה את אלפון הפסיכולוגים, ופתחה אותו באקראי, תוך עצימת עיניים. כשפקחה אותן, ריפרפה על רשימת השמות הצפופה בעמוד 54, עד שמבטה השתהה על השורה החמישית מלמטה, אולי כי היתה ארוכה מכל היתר. יערה קידרון, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית. היא הושיטה ידה לטלפון וחייגה את המספר שהיה רשום לצד השם. מעברו השני של הקו ענה קול נשי, מאופק, כמשתדל להישמע לא מדי אישי, דבר שהעלה בה חיוך אירוני מסתיר רעד קל, והיא ביקשה פגישה, שמחה על שלא נתבקשה לפרט מדוע. לא הייתה לה סיבה להאמין שדיבור יעזור, במיוחד מפני שהיה לה חשוב לא למסור את סיפורה לשום איש. משהו בכל זאת קרה. אולי". במלים אלה פותחת גיבורת הסיפור שלפנינו את המונולוג שלה, הנפרש לאורך הספר, שיחה אחר שיחה, וחושף את חייה האישיים והאינטימיים של אשה, המבקשת את נפשה.
בכישרון מרשים, בשפה אמינה, ברגישות ובתבונה, מצליחה המחברת, רני עובדיה, שאלמוגים הוא ספר הפרוזה הראשון שלה, לתאר ולהמחיש את מצוקותיה ולבטיה של גיבורת הסיפור שלה. אף שהקול מן העבר השני אינו מדבר בטקסט עצמו, הוא נוכח ומגיב כל הזמן אל אוזניו הכרויות של הקורא. המונולוג הוא איפוא דיאלוג חי, מעמיק ומורכב, שנרקם לסיפור שלם, רגיש ומיוחד.