ספר שיריה השלישי של צביה בן-יוסף גינור, מתמודד עם דמות האשה במונחים ובמטאפורות שלה ככלי קיבולת וכבית יוצר. הדימוי הרב משמעי של האשה כבור, כבאר, מעלה את שאלת התלות. הסגירות והפתיחות של גופה ונפשה של האשה, הן לנוכח עצמה והן לנוכח הסובבים אותה. ספר זה מעמיד את האשה הבוגרת, הניצבת מול אובדן ונתק ומגייסת את חוסנה כדי להתמלא מתוכה. כאילו יצאה לברר אם אמנם "אין הבור מתמלא מחוליתו". השירים מקיימים זיקות למקורות הספרות היהודית, מבטאים את תחושת הריחוק של המשוררת מילדותה בישראל ומרמזים לנופיה של ניו יורק, שם היא מתגוררת.