ברובדי העומק של "אולי אישה סובבת כאן", ספר השירים הרביעי של לאה שניר, מהדהד דיאלוג אוטוביוגרפי בין שלושה מוקדי משיכה: רוחה הפילוסופית, המטאפיזית ופורצת הגבולות של התרבות המרכז אירופית, משוחחת עם זיכרון יערות הלבנה האוקראינים, המסגירים גן-געגועים נכסף, שמוליך בעורקיו גם סודות קשים, רוחשים אפלה ורוע. אלו גם אלו נמזגים לתוך נופי נפש וטבע ארץ ישראליים, ויוצרים תמונת עולם, הנארגת מחוטי שתי ציוריים, דקים, רכים ורגישים, ומחוטי ערב מפוכחים, ספקניים ומשוללי אשליות.
גם הבנה דקה
ואפלו שבאתי כמעט עד קצה דקות חיי
לא חדלה הדעת להתיז עפר על אצבעותי.
גם הבנה חדה ונדירה
שפעם יכלתי לנחשה במדיק
לקרא בשמה המיחד,
היתה עכשו לטקס השבעה
זהיר וחשאי.
אם כך או כך, אני חוששת
שככלות הכל תבונה
אינה אלא אריג תפנוקים דק
נמתח מתוך העורון,
או אולי פרגוד אור מעדן
שאין עוד בכחו
להחביא מאחוריו דבר.
******
קראתי בספר שיריך אולי אישה סובבת כאן במנות שקיקה כבארוחה עשירה.
הוקסמתי משכבות הזמנים, הדמויות, חוויות החול לצד חוויות הרוח.
את כותבת כאדם שנוח לו בתוך התרבות, וכמי שמקבל על עצמו בברכה את חילופי עונות הנפש.
התקנאתי באמהות ובאבות המרובים שמלווים אותך בעולמך הפנימי.
היטבת להעביר את הזכות בהיות אישה,
כמי שאף פעם לא נפרדת מן הארץ
אך סובבת גם ברקיעים.
תודה על העונג הצרוף בקריאת שיריך ועל העושר הרב של הדהודי התרבות בלשון הפואטית שלך,
דנה.