שתיים מיצירותיו הנודעות ביותר של שלום עליכם, "מונולוגים" ו"סיפורי הרכבת", שבהן הגיבורים ה"מדברים בעדם" מספרים באורח כפייתי כמעט את סיפוריהם לפני מאזין אחד או מאזינים רבים. צורך זה לשפוך את שיחם דרוש להם כאוויר לנשימה, הוא להם כמין תראפיה, כדרך שאומר גיבור הסיפור "אצל הרופא": "יש ליב קשה אליך 'הר' דוקטור: שתקשיב לי, כלומר לא שתקשיב במכשירים שלך למחלתי - על המחלה נדבר אחר כך. אני כבר בעצמי אסביר לך טיבה של מחלתי. לרצות רוצה אני שתקשיב לי עצמי, באשר לא כל רופא אוהב להקשיב לחולה"... ואגב הקשבה זאת מתגלה למאזין, או, ביתר דיוק, לקורא הסיפורים. עולמם רב התהפוכות הגרוטסקי, הקומי, המלודרמאטי, המביך, האכזרי של הבריות הקטנות "המדברות בעדן".